אמא יקרה ואהובה,
מקור אנרגיה עצום שהעניק כוח לי ולעולם – נדם.
אמא, לא יכולת לארגן פרידה יותר אמהית, אהובה ורגישה מהדרך בה עזבת אותנו.
עברת ממאה לאפס בשניה.
אבל לנו השארת יומיים וחצי לפרידה.
יום שני בבוקר, הלכת לשחק ברידג', נפלת, ואיבדת את ההכרה.
אמא, מה עבר לך בראש בשבריר השנייה בו אמרת שלום לעולם?
לא נדע אף פעם.
הלוואי שחייכת ואמרת הנה אני הולכת באווחה אחת, בלי כאב ובלי ייסורים. חייתי עד השנייה האחרונה חיים מאושרים.
אבל רגע, יש אותנו, הילדים, יש את אבא, יש נכדים, חברים – לא ככה עוזבים את העולם.
אז בחכמתך העצומה השארת לנו אותך לעוד קצת זמן, כדי שנוכל להפנים את הפרידה.
יומיים וחצי דיברנו אלייך, ליטפנו אותך, נישקנו אותך, שרנו לך.
בהתחלה קיווינו שתתעוררי, אחר כך הובלת אותנו להבנה שזהו, אנחנו צריכים לשחרר אותך. שחררנו. וכשהלכת בכינו אבל הבנו.
אמא, אמרתי לך בחייך כל מה שרציתי לומר לך. אני מקווה שגם את אמרת לי כל מה שרצית. שלא נשארו בינינו דברים פתוחים. שסגרנו הכל.
אבל אמא אני לא רוצה לדבר רק על הסוף. אני רוצה לדבר על החיים שלך, על איזה אדם מדהים את.
נולדת בשנת 1942 בתל אביב. אחות קטנה לפועה. בת לחנה וישראל הלפרין. בחוץ השתוללה מלחמת העולם השניה. כשהמדינה קמה היית בכתה א' בבית ספר הכרמל. גדלת עם המדינה.
היית ילדה יפיפיה, חכמה, חברותית. היית פעילה בצופים, בתיכון למדת בעירוני א'. היית בעלת חשיבה אנליטית מבריקה משולבת עם כישורים חברתיים מופלאים, יכולת ורבלית משובחת, כשכל הטוב הזה משולב עם אהבת האדם, וערכים של אהבת הארץ.
אבא ואת גדלתם באותו רחוב. הכרתם זה את זה מילדות. ידעת שיש חתיך שגר במעלה הרחוב, והוא ראה אותך חוזרת מבית ספר, כשעדיין לפער השנתיים ביניכם הייתה משמעות.
בסוף זה קרה. התחלתם לצאת כשהיית בצבא. אחרי 3-4 שנים של חברות, חס וחלילה בלי לגור יחד, התחתנתם בשנת 1965.
אחרי שנתיים, הולדת אותי. אחרי עוד שנתיים את אסי. אחרי עוד 4 את גלי, ובשנת 1981 הוספת לנו אח קטן, את יוני.
אמא, יכולת להיות מדענית אטום, פרופסורית באקדמיה, שופטת, רופאה, מהנדסת, מה לא? מבחינת כישורים, היית יכולה לכבוש את העולם.
אבל לא. לא שוויתרת על קריירה. לא רצית קריירה. רצית לגדל אותנו. רצית לתת לאבא את הספייס לפתח את הקריירה שלו. וואו וכמה הצלחת.
עבורי, המילה האחת והיחידה הזו, "אמא", כוללת כל תכונה או מאפיין שאפשר להעמיס עליה כדי ליצוק בה תוכן. בשבילי אין במילה "אמא" שום חסך שלא מילאת לחלוטין.
אהבת אותנו, דאגת לנו, פיתחת אותנו, נתת לנו כלים לחיים, ערכים, הבנה בחשיבות של משפחה וחברות. היית תמיד שם בשבילי בלי שאשים לב. אם חיפשתי משהו, מצאת לי אותו. אם הייתה לי שאלה, הייתה לך תשובה. נתת לי ללכת, וכיוונת אותי בחוטים בלתי נראים. לא רק אותי גם את אסי, גלי, יוני, וכן, גם את אבא. היית מקור אנרגיה שלנו, שתמיד אפשר לסמוך עליו, להתייעץ איתו, לדבר איתו, לדעת שאת שם אם צריך.
היית חדת חושים בצורה שלא תיאמן. ידעת איפה כל דבר נמצא. ידעת מה כל אחד מאתנו עושה. אם את ואבא הייתם נוסעים וחברים היו באים אלי, היינו צוחקים שכשתחזרו הביתה תעמדי בכניסה, תרחרחי ותגידי, ממממ, יום ששי היו פה יניב, אורי, דידי, שי וארז, ובשעה 10:00 ירון שבר כאן את הכוס שאני אוהבת.
כשכתבתי אתמול לחברים שלי שעזבת אותנו, נדהמתי לגלות כמה חברים שלי אוהבים אותך. חשבתי שמה שהם זוכרים זה שדיר בלאק היה להתקשר אלי בין שתיים לארבע בצהריים. מתברר שכולם זוכרים שבזכותך היה כיף לבוא אלי, שתמיד חייכת, התעניינת, ייעצת, שאלת, עזרת. זוכרים אותך מחייכת. אף פעם לא כועסת, לא צועקת.
קודם כל היית אמא ורעייה. בזמן שנשאר למדת באוניברסיטה ופיתחת קריירה בחצי משרה עם משמעות אדירה. הקמת את היחידה להכוון תעסוקתי באוניברסיטת תל אביב כשאף אחד בישראל עוד לא הכיר ולא ידע מה זה בכלל השמה. הפגשת בין ביקוש של מעסיקים להיצע של בוגרי אוניברסיטה בירידי תעסוקה שארגנת, כשעוד לא היו ירידי תעסוקה. ידעת מה מחפשים מעסיקים והיית מכווינה סטודנטים לקחת עוד קורס בזה, או עוד השתלמות בזה, כדי שכישוריהם יתאימו. העברת סדנאות בכתיבת קורות חיים כשאנשים לא הבינו עוד מה זה המסמך הזה שנקרא קורות חיים. פיתחת יחידה להכוון מקצועי, שהכווינה סטודנטים מה ללמוד לפי כשרונותיהם.
ואת כל זה כשעיקר אהבתך ותשומך לבך מופנים הביתה, למשפחה. לי לא היה שום חסך שנבע מזה שעבדת. תמיד היה מלא אוכל בבית. סירים ענקיים. כשהגעתי לצבא וראיתי את סירי הענק שבמטבחים הצבאיים חשבתי, היי זה סירים כמו בבית. אני זוכר את שטרוסברג אומר, שתמיד כשהוא מגיע אלינו הביתה, הוא נהיה רעב, גם אם הוא בדיוק אכל. תמיד היה אוכל טעים בבית. וכל זה בינינו, אמא, בלי שאת יודעת לבשל.
פרשת לפנסיה מוקדמת לפני כעשרים שנה. ליווית את הגדילה של כולנו מרחוק ומקרוב. דיברת אתנו כל יום. ידעת כל הזמן מה שאנו עושים ואיפה אנו נמצאים.
אני מצטער שלא התעקשנו שתשמרי על עצמך יותר, כי כשהגוף שלך נחלש, אז הנשמה האדירה שלך כבר לא יכלה להישאר בתוכו, והיא הייתה חייבת לפרוץ החוצה ולעלות לשמיים.
אבא, החצי השני של אמא כבר יותר מ-60 שנה. הייתם משולבים זה בזו כמו שני צמחים מטפסים שנשזרו אחד בשני. תחומי חיים שלמים אתה לא מכיר, כי אמא טיפלה בהם. אבא, אנחנו נעזור. תהיה חזק. יש לנו עד 120 יחד.
ואמא שלי, אם יש גלגול נשמות, אז אשרי הגוף שקיבל את הנשמה המדהימה שלך. אנחנו כאן נזכור אותך לנצח.
אוהב ומתגעגע
